ההומאופתיה הינה שיטת רפואה הוליסטית, בת למעלה מ-200 שנה. ההומאופתיה מתייחסת לאדם כמכלול שלם אשר קיים בו קשר רציף בין הגוף והנפש.
הטיפול ההומאופתי מתמקד בהבנת האדם לכל גורמיו, ומטפל בשורש הבעיה ולא רק בסילוק הסמפטום החיצוני הנראה לעין. ההומאופתיה רואה במכלול הסמפטומים והתופעות מהם סובל האדם ביטוי ליציאה מאיזון ומהרמוניה.
הטיפול נעשה באמצעות הכנה הומאופתית (השם הנבחר לתכשיר הומאופתי) המגרה ומפעילה את כוחות הריפוי הטבעיים של האדם, כך למעשה נעשים תהליכי הריפוי על ידי האדם עצמו. הבראה תכלול היעלמות הסמפטומים, שיפור איכות החיים וחזרה לאיזון, בריאות והרמוניה.

היסטוריה, הנחות ייסוד ועקרונות

ההומאופתיה מתבססת על מספר הנחות יסוד אשר חלקן היו בשימוש כבר מימי היפוקרטס במאה ה-4 לפנה”ס, ומימי פאראסלזוס במאה ה-15 לספירה.
ההומאפתיה התגלתה על ידי ד”ר סמואל האנמן, שנולד בגרמניה בשנת 1755,אדם מוכשר ומשכיל. האנמן היה רופא, כימאי, רוקח והוגה דעות, ושלט במספר רב של שפות.

לאחר מספר שנים בהן שימש כרופא, הבחין האנמן ששיעורי התמותה בקרב החולים היו, לטעמו, גבוהים מאוד, דבר שהביאו למסקנה כי הטיפול בחולים צריך להיות שונה מאשר זה שהיה נהוג באותם ימים. האנמן פרש מעיסוקו והחליט להתמקד בתרגום ספרות רפואית ובכתיבת ביקורת עליה.

בשנת 1790 תרגם האנמן את הספרות הרפואית של רופא סקוטי בשם ד”ר קאלן. בעת תרגומו נתקל האנמן בתיאור של תופעות הרעלה מחומר המופק מקליפת עץ הכינין (ממנה מפיקים את תרופת הכינין כנגד מחלת המלריה). מכיוון שהיה חולה במלריה בעבר והכיר את הסמפטומים, שם לב האנמן שתופעות ההרעלה מהכינין דומות מאוד לתופעות מחלת המלריה עצמה. דבר זה היה מוזר להאנמן. אם כינין מרפא מלריה איך יתכן שאדם שהורעל מכינין מפתח סמפטומים דומים לאלו של המלריה?
האנמן החליט לנסות דבר זה על עצמו. הוא החל לקחת את הכינין למשך ימים אחדים, וכתגובה החל לפתח סמפטומים הדומים לאלו של מלריה. כאשר הפסיק את השימוש בכינין הפסיקו הסמפטומים והאנמן שב לבריאותו.
האנמן ניסה ניסוי זה שוב ושוב על עצמו ועל בני משפחתו. התופעה חזרה על עצמה בכול פעם וכך החל האנמן להבין שחומר המייצר תופעות וסמפטומים מסוימים אצל אדם בריא, יכול לרפא את אותם התופעות והסמפטומים אצל האדם החולה. הבנה זו היא אחת מהנחות הייסוד הבסיסיות של ההומאופתיה. לאחר שנים של ניסויים נוספים פרסם האנמן חיבור המסביר עקרון זה וקרא לו “חוק הדומים”.

עקרון הדומים

עקרון הדומים מאוזכר כבר בכתביהם של היפוקרטס במאה ה-4 לפנה”ס ופאראסלזוס במאה ה-15 לספירה.
חוק זה אומר למעשה ש“דומה בדומה ירפא”, כלומר התרופה המרפאה תהיה זו שגורמת לאותם תופעות וסמפטומים בהם אנו רוצים לטפל.
כעת אנו יכולים להבין את משמעות המלה הומאופתיה.
מלה זו היא חיבור של שתי מילים מיוונית:
Homoios -שמשמעותה “דומה” ו-patheia- שמשמעותה “סבל”. משמעות שתי המילים ביחד היא “סבל דומה”, כלומר סבל דומה לזה הקיים ירפא אותו.
בשנותיו הראשונות לניסויים אלו ניסה האנמן חומרים שונים על עצמו, משפחתו, חבריו ותלמידיו.
חלק מחומרים אלו היו רעילים, ולכן החל האנמן לדלל אותם על מנת להפחית מרעילותם. ככל שהרבה לדלל חומרים אלו הם איבדו מרעילותם, אך יחד עם זאת איבדו גם את יעילותם כתרופה.
לאחר ניסויים נוספים החל האנמן להשתמש בשיטה חדשה של דילול החומרים. בכל אחד משלבי הדילול הוא החל לנענע את המיכל ולהלום עליו שוב ושוב. האנמן גילה שניעור זה שיפר את יכולת הריפוי של התרופה. דילול החומר וניעורו יוצרים תרופה אשר לא קיים בה חומר בכמות שניתנת למדידה, אלא ניתן לדבר על “הזכרון” או “האנרגיה” של אותו החומר. שיטת הדילול והניעור נקראת “העצמה”או “פוטנטיזציה”.
לפי שיטה זו אנו יכולים להבין שלא הכמות או הריכוז הכימי בתרופה הם אלו הקובעים את עוצמתה של התרופה, אלא איכותה ומידת ה “העצמה” שבה. האנמן חקר וגילה שדווקא על ידי דילול וניעור רבים יותר גדלה העוצמה של התרופה וכך גם היכולת שלה להשפיע על כוחות הריפוי הטבעיים של האדם.
כעת אנו מבינים שההכנות ההומאופתיות אינן מבוססות על חומרים כימיים ולכן בטוחים לשימוש בכל שלב וגיל בחיים.

התייחסות לפרט

עקרון נוסף שקבע האנמן הוא ההתייחסות לכל אדם כפרט (אינדיבידואל). סבלו של כל אדם מקבל ביטוי בצורה שונה. כאב בטן יכול להתבטא אצל אדם אחד ככאב עמום בצד ימין בשעות הצהריים ואצל אדם אחר ככאב צורב בבטן תחתונה בשעות הלילה בלבד.
הטיפול ההומאופתי מתמקד באינדיבידואל החולה ולא במחלה. תוך כדי ההתמקדות באינדיבידואל ובראייה הוליסטית, בוחן ההומאופת את מכלול הסמפטומים ואורח חייו של המטופל. ההכנה ההומאופתית מותאמת ספציפית לאדם על פי מכלול חייו ולפי סמפטומים פיסיים, נפשיים ומנטליים. גיל, מין, מחלות משפחתיות, הרגלים וכדומה. מכאן אפשר להבין שמספר אנשים שיגיעו לטיפול עם אותה בעיה לכאורה, (נדודי שינה למשל) עשויים לקבל הכנה הומאופתית שונה לפי המכלול האינדבדואלי שלהם.
האנמן טוען שעל פי חוק הדומים הרמדי ההומאופתית הניתנת לאדם צריכה להיות דומה ככל הניתן לתמונת האדם ומחלתו בזמן לקיחתה, ספציפית ומדויקת למכלול הסמפטומים שלו, ולכן מותאמת לו הכנה הומאופתית אחת. עיקרון זה נקרא “חוק התרופה הבודדת”.
ההכנה ההומאופתית אינה מרפאה את המטופל אלא מגרה ומפעילה את כוחות הריפוי הטבעיים של האדם ומביאה לריפוי עצמי. לאחר שכוחות ריפוי אלו החלו לפעול, ברוב המקרים אין צורך בהכנה הומאופתית נוספת באותו הזמן, והיא אף עלולה להפריע. לכן, מתן ההכנה ההומאופתית צריך להיות מינימלי ומדויק.
עקרון זה, ביחד עם עקרון העצמה/פוטנטיזציה מרכיב ביחד את “חוק המנה המינימלית”.