אלישי - יוני 2010

אמו של אלישי:
“אלישי בני בן ה6 אובחן על ידי מרפאה בעיסוק כילד עם בעיה בויסות החושי: תת תגובתי למגע.
מה שאומר למעשה שהוא נוגע חזק מדי ולא שם לב כאשר הוא דוחף את חבריו, יש לו תגובת יתר לקולות, לטעמים ולריחות. הוא מאוד בררן באוכל ונראה כי הוא רגיש לכל רעש ומריח הכול. הוא צמא לתחושות מה שמביא אותו להיות כל הזמן בתנועה.
הגננת טענה שהוא היפראקטיבי, לא יושב במפגשים, דוחף ומציק לילדים בגן, עושה קולות ולא מקשיב למה שאומרים לו.

ניסינו הכול: דיקור סיני, פרחי באך, הידרו טרפיה, ג’ודו ומה לא. מידי פעם ראינו שיפור קל אך לא לזמן רב… עד שנפגשנו עם מיכל יהושע וההומאופתיה הקלאסית.

היום אלישי מטופל ברמדי שמיכל מכינה במיוחד עבורו וכבר מבחינים בשינוי. בחודש הראשון הבחנו בשיפור משמעותי בבית, אלישי היה רגוע יותר, הקולות פחתו, הוא היה יותר מודע לעצמו אך עדיין זה לא הורגש בגן.

בחודש השני הגיעה הישועה. הגננת פנתה אליי ושאלה אם אלישי לוקח ריטלין. אנחנו משפחה שמאוד מתנגדת לכימיקלים וכמובן שלא ניתן דבר כזה לילדינו. עם זאת, אני כמורה המבחינה בילדים הנוטלים ריטלין, קיבלתי את זה כמחמאה, שאלתי את הגננת במה השינוי מתבטא? היא ענתה שאלישי רגוע יותר, הוא יושב במפגשים, הוא לא רץ בגן והוא קשוב יותר להוראות ומקבל סמכות. זו הייתה תחושת ניצחון. הגוף של אלישי הצליח להתמודד עם הקושי ואף לנצח אותו והכול בזכות 5 טיפות בבוקר. פשוט נפלא”.

עוגי - אפריל 2010

בעלת החתול:
“עוגי הוא חתול חמוד בן שנתיים, אימצנו אותו כאשר היה בן שבועיים.
מהיום שהגיע אלינו הייתה לו בעיה בעור בנקודה ספציפית ברגל האחורית. זו הייתה מעיין קרחת קטנה, שהלכה וגדלה בעקבות ליקוקים אגרסיביים ואובססיביים שלו את המקום. בסופו של דבר הקרחת הפכה לפצע, שלא נסגר משך כל הזמן שעוגי ליקק את האזור.
בשלב מסוים הדבר עבר אך חזר פעמיים נוספות מאוחר יותר.

בפעמיים הללו התייעצנו עם וטרינרית, שנתנה כל מני משחות וכדורים, שלא עשו את העבודה . היא גם יעצה לנו לעשות ביופסיה, כדי לראות מה מקור הבעיה, אבל סירבנו בגלל עניני עלויות.
עוגי (וגם אנחנו) סבל מהבעיה הזו משך שנתיים, כל פעם שהבעיה הופיעה היא נמשכה חודשיים שלושה.
בזמן הזה החתול היה מכתים כל פיסת ספה או כרית שהתיישב עליה בדם.
לבסוף החלטנו להשתמש בשירותיה של מיכל.

מיכל באה לראות את עוגי אצלנו בבית, צפתה בו משך זמן מה, ושאלה הרבה שאלות שהיינו צריכים לענות עליהן במקומו. לאחר מכן מיכל נתנה לעוגי רמדי הומאופתית.
המינון הראשון הראה סימנים של נכונות, ולאחר שהוחלט כי ההתקדמות איטית מדי, נתנה לו מיכל מינון גבוה יותר של אותה רמדי. זה עבד כמו קסם.

תוך שלושה שבועות מהיום בו נפגשו עוגי ומיכל, המקום נרפא לחלוטין, ומאז לא נראו סימני רמיסיה.
עוגי (וגם אנחנו) שמחים להודיע על עידן חדש בבית. עידן בו לא צריך לכסות בסדינים את כל הרהיטים, עידן בו החתול שלנו סוף סוף, נראה כמו בנאדם.
תודה למיכל,
עוגי, עדי ואבישיי”.

בלו - מאי 2008

בעלת הכלב:
“בלו הגיע לטיפול אצל מיכל בעקבות בעיות התנהגות שצצו אחרי מעבר דירה.
את בלו אני מגדלת בהרבה אהבה מגיל חודשיים, כיום הוא בן 5. הוא כלב ידידותי, חכם ומאד נוח.
לפני כשנה עברתי לגור עם בן זוגי והכלב שלו בדירה חדשה, אך באותה שכונה.
חשוב לציין שהכלבים הכירו מהעבר, והם מסתדרים מצוין.

כמה ימים אחרי המעבר בלו התחיל לנבוח ולבכות כל פעם שיצאנו מהבית. הדבר היה יכול להמשך שעות רבות. גם כשחזרנו הביתה הכלב היה בוכה ופניו היו נפולים, הוא היה נראה בדיכאון.
מלבד הנביחות הוא גם התחיל להלבין בפנים בצורה קיצונית.

כשלקחנו אותו למאלפת מוסמכת כדי לטפל בבעיית ההתנהגות שחלה, היא אמרה שאין לה ספק שמדובר פה בקושי נפשי ושהכלב שלי פוחד מהשינויים בחייו… ממש כמו בני אדם מסוימים, הוא לחוץ וחרד.
אחרי בירור וניתוח המקרה אצל מיכל, הוא קיבל תרופה הומאופתית.

בלו היום יותר רגוע ונובח רק לעיתים רחוקות.
ההלבנה בפניו חדלה, אמנם הצבע לא חזר, אך אין התפתחות נוספת של שיער לבן.”

חלבה- אפריל 2006

בעל הכלב:
“מצאתי את חלבה נטושה ביחד עם אחותה בחורשת אורנים. אחותה הייתה לבבית וחברותית ואילו חלבה הייתה שקטה, מופנמת, מתבודדת ועצובה. חשבתי לעצמי שבטח עברה טראומה כלשהי.
לאחר תקופה מסוימת צצה פריחה פטרייתית על עורה של חלבה. כל ניסיונות הריפוי בעזרת הווטרינר לא הועילו.

את מיכל פגשתי דרך חבר משותף, והיא הציעה לטפל בחלבה בעזרת ההומיאופתיה. בזמנו לא ידעתי כלום על השיטה. לאחר תשאול מקיף על הכלבה, היא קיבלה כמה כדורים קטנים לתוך הפה.
למרבה הפתעתי מהר מאוד החל השיפור ותוך מספר שבועות לא נותר זכר לקרחות ולפריחה………ובנוסף……..פתאום שמתי לב שחזרה שמחת החיים של הכלבה. היא נהייתה יותר חברותית, יותר פתוחה ויותר שמחה. כאילו שאבן נגולה מעל ליבה.
כיום חלבה בריאה ושמחה ללא שום בעיות בריאות והתנהגות.

המקרה גרם לי לחקור בנוגע להומיאופתיה, לקרוא ולשאול, וכיום אני לקראת סיום לימודי ההומיאופתיה שלי, בדרך לרפא בני אדם וחיות.
תודה למיכל”.