היסטוריה ועקרונות 2020-05-24T11:50:12+00:00
בית > היסטוריה ועקרונות

היסטוריה ועקרונות

היסטוריה  

ההומאופתיה מתבססת על מספר הנחות יסוד אשר חלקן היו בשימוש כבר מימי היפוקרטס במאה ה-4 לפנה"ס, ומימי פאראסלזוס במאה ה-15 לספירה.

ההומאפתיה התגלתה על ידי ד"ר סמואל האנמן, שנולד בגרמניה בשנת 1755,אדם מוכשר ומשכיל. האנמן היה רופא, כימאי, רוקח והוגה דעות, ושלט במספר רב של שפות.

לאחר מספר שנים בהן שימש כרופא, הבחין האנמן ששיעורי התמותה בקרב החולים היו, לטעמו, גבוהים מאוד, דבר שהביאו למסקנה כי הטיפול בחולים צריך להיות שונה מאשר זה שהיה נהוג באותם ימים. האנמן פרש מעיסוקו והחליט להתמקד בתרגום ספרות רפואית ובכתיבת ביקורת עליה.

בשנת 1790 תרגם האנמן את הספרות הרפואית של רופא סקוטי בשם ד"ר קאלן. בעת תרגומו נתקל האנמן בתיאור של תופעות הרעלה מחומר המופק מקליפת עץ הכינין (ממנה מפיקים את תרופת הכינין כנגד מחלת המלריה). מכיוון שהיה חולה במלריה בעבר והכיר את הסימפטומים, שם לב האנמן שתופעות ההרעלה מהכינין דומות מאוד לתופעות מחלת המלריה עצמה. דבר זה היה מוזר להאנמן. אם כינין מרפא מלריה איך יתכן שאדם שהורעל מכינין מפתח סימפטומים דומים לאלו של המלריה?

האנמן החליט לנסות דבר זה על עצמו. הוא החל לקחת את הכינין למשך ימים אחדים, וכתגובה החל לפתח סימפטומים הדומים לאלו של מלריה. כאשר הפסיק את השימוש בכינין הפסיקו הסימפטומים והאנמן שב לבריאותו.

האנמן ניסה ניסוי זה שוב ושוב על עצמו ועל בני משפחתו. התופעה חזרה על עצמה בכול פעם וכך החל האנמן להבין שחומר המייצר תופעות וסימפטומים מסוימים אצל אדם בריא, יכול לרפא את אותם התופעות והסמפטומים אצל האדם החולה. הבנה זו היא אחת מהנחות הייסוד הבסיסיות של ההומאופתיה. לאחר שנים של ניסויים נוספים, פרסם האנמן חיבור המסביר עקרון זה וקרא לו "עיקרון הדומים".

עקרון הדומים

עקרון הדומים מאוזכר כבר בכתביהם של היפוקרטס במאה ה-4 לפנה"ס ופאראסלזוס במאה ה-15 לספירה.

לפי עיקרון הדומים – "דומה בדומה ירפא", כלומר התרופה המרפאה תהיה זו שגורמת לאותם תופעות וסימפטומים בהם אנו רוצים לטפל.

כעת אנו יכולים להבין את משמעות המלה הומאופתיה.

מלה זו היא חיבור של שתי מילים מיוונית:

Homoios  –שמשמעותה "דומה" ו-patheia- שמשמעותה "סבל". משמעות שתי המילים ביחד היא "סבל דומה", כלומר סבל דומה לזה הקיים ירפא אותו.

בשנותיו הראשונות לניסויים אלו ניסה האנמן חומרים שונים על עצמו, משפחתו, חבריו ותלמידיו.

חלק מחומרים אלו היו רעילים, ולכן החל האנמן לדלל אותם על מנת להפחית מרעילותם. ככל שהרבה לדלל חומרים אלו הם איבדו מרעילותם, אך יחד עם זאת איבדו גם את יעילותם כתרופה.

לאחר ניסויים נוספים החל האנמן להשתמש בשיטה חדשה של דילול החומרים. בכל אחד משלבי הדילול הוא החל לנענע את המיכל ולהלום עליו שוב ושוב. האנמן גילה שניעור זה שיפר את יכולת הריפוי של התרופה. דילול החומר וניעורו יוצרים תרופה אשר לא קיים בה חומר בכמות שניתנת למדידה, אלא ניתן לדבר על "הזכרון" או "האנרגיה" של אותו החומר. שיטת הדילול והניעור נקראת "העצמה"או "פוטנטיזציה".

לפי שיטה זו אנו יכולים להבין שלא הכמות או הריכוז הכימי בתרופה הם אלו הקובעים את עוצמתה של התרופה, אלא איכותה ומידת ה "העצמה" שבה. האנמן חקר וגילה שדווקא על ידי דילול וניעור רבים יותר גדלה העוצמה של התרופה וכך גם היכולת שלה להשפיע על כוחות הריפוי הטבעיים של האדם.

כעת אנו מבינים שההכנות ההומאופתיות אינן מבוססות על חומרים כימיים ולכן בטוחות לשימוש בכל שלב וגיל בחיים.

 

עקרון ההתייחסות לפרט

עקרון נוסף שקבע האנמן הוא ההתייחסות לכל אדם כפרט (אינדיבידואל). סבלו של כל אדם מקבל ביטוי בצורה שונה. כאב בטן יכול להתבטא אצל אדם אחד ככאב עמום בצד ימין בשעות הצהריים ואצל אדם אחר ככאב צורב בבטן תחתונה בשעות הלילה בלבד.

הטיפול ההומאופתי מתמקד באינדיבידואל החולה ולא במחלה. תוך כדי ההתמקדות באינדיבידואל ובראייה הוליסטית, בוחן ההומאופת את מכלול הסימפטומים ואורח חייו של המטופל. ההכנה ההומאופתית מותאמת ספציפית לאדם על פי מכלול חייו ולפי סימפטומים פיסיים, נפשיים ומנטליים. גיל, מין, מחלות משפחתיות, הרגלים וכדומה. מכאן אפשר להבין שמספר אנשים שיגיעו לטיפול עם אותה בעיה לכאורה, (נדודי שינה למשל) עשויים לקבל הכנה הומאופתית שונה לפי המכלול האינדיבידואלי שלהם.

האנמן טוען שעל פי חוק הדומים התרופה ההומאופתית הניתנת לאדם צריכה להיות דומה ככל הניתן לתמונת האדם ומחלתו בזמן לקיחתה, ספציפית ומדויקת למכלול הסימפטומים שלו, ולכן מותאמת לו תרופה הומאופתית אחת. עיקרון זה נקרא "חוק התרופה הבודדת".

התרופה ההומאופתית אינה מרפאה את המטופל אלא מגרה ומפעילה את כוחות הריפוי הטבעיים של האדם ומביאה לריפוי עצמי. לאחר שכוחות ריפוי אלו החלו לפעול, ברוב המקרים לא יהיה צורך בתרופה הומאופתית נוספת באותו הזמן, והיא אף עלולה להפריע. לכן, מינון התרופה ההומאופתית צריך להיות מינימלי ומדויק.

עקרון זה, ביחד עם עקרון העצמה/פוטנטיזציה מרכיב ביחד את "חוק המנה המינימלית".

לקריאת מאמרים בנושאי הומאופתיה, קראו ב"מאמרים".

צרי קשר
בית > היסטוריה ועקרונות

היסטוריה ועקרונות

היסטוריה  

ההומאופתיה מתבססת על מספר הנחות יסוד אשר חלקן היו בשימוש כבר מימי היפוקרטס במאה ה-4 לפנה"ס, ומימי פאראסלזוס במאה ה-15 לספירה.

ההומאפתיה התגלתה על ידי ד"ר סמואל האנמן, שנולד בגרמניה בשנת 1755,אדם מוכשר ומשכיל. האנמן היה רופא, כימאי, רוקח והוגה דעות, ושלט במספר רב של שפות.

לאחר מספר שנים בהן שימש כרופא, הבחין האנמן ששיעורי התמותה בקרב החולים היו, לטעמו, גבוהים מאוד, דבר שהביאו למסקנה כי הטיפול בחולים צריך להיות שונה מאשר זה שהיה נהוג באותם ימים. האנמן פרש מעיסוקו והחליט להתמקד בתרגום ספרות רפואית ובכתיבת ביקורת עליה.

בשנת 1790 תרגם האנמן את הספרות הרפואית של רופא סקוטי בשם ד"ר קאלן. בעת תרגומו נתקל האנמן בתיאור של תופעות הרעלה מחומר המופק מקליפת עץ הכינין (ממנה מפיקים את תרופת הכינין כנגד מחלת המלריה). מכיוון שהיה חולה במלריה בעבר והכיר את הסימפטומים, שם לב האנמן שתופעות ההרעלה מהכינין דומות מאוד לתופעות מחלת המלריה עצמה. דבר זה היה מוזר להאנמן. אם כינין מרפא מלריה איך יתכן שאדם שהורעל מכינין מפתח סימפטומים דומים לאלו של המלריה?

האנמן החליט לנסות דבר זה על עצמו. הוא החל לקחת את הכינין למשך ימים אחדים, וכתגובה החל לפתח סימפטומים הדומים לאלו של מלריה. כאשר הפסיק את השימוש בכינין הפסיקו הסימפטומים והאנמן שב לבריאותו.

האנמן ניסה ניסוי זה שוב ושוב על עצמו ועל בני משפחתו. התופעה חזרה על עצמה בכול פעם וכך החל האנמן להבין שחומר המייצר תופעות וסימפטומים מסוימים אצל אדם בריא, יכול לרפא את אותם התופעות והסמפטומים אצל האדם החולה. הבנה זו היא אחת מהנחות הייסוד הבסיסיות של ההומאופתיה. לאחר שנים של ניסויים נוספים, פרסם האנמן חיבור המסביר עקרון זה וקרא לו "עיקרון הדומים".

עקרון הדומים

עקרון הדומים מאוזכר כבר בכתביהם של היפוקרטס במאה ה-4 לפנה"ס ופאראסלזוס במאה ה-15 לספירה.

לפי עיקרון הדומים – "דומה בדומה ירפא", כלומר התרופה המרפאה תהיה זו שגורמת לאותם תופעות וסימפטומים בהם אנו רוצים לטפל.

כעת אנו יכולים להבין את משמעות המלה הומאופתיה.

מלה זו היא חיבור של שתי מילים מיוונית:

Homoios  –שמשמעותה "דומה" ו-patheia- שמשמעותה "סבל". משמעות שתי המילים ביחד היא "סבל דומה", כלומר סבל דומה לזה הקיים ירפא אותו.

בשנותיו הראשונות לניסויים אלו ניסה האנמן חומרים שונים על עצמו, משפחתו, חבריו ותלמידיו.

חלק מחומרים אלו היו רעילים, ולכן החל האנמן לדלל אותם על מנת להפחית מרעילותם. ככל שהרבה לדלל חומרים אלו הם איבדו מרעילותם, אך יחד עם זאת איבדו גם את יעילותם כתרופה.

לאחר ניסויים נוספים החל האנמן להשתמש בשיטה חדשה של דילול החומרים. בכל אחד משלבי הדילול הוא החל לנענע את המיכל ולהלום עליו שוב ושוב. האנמן גילה שניעור זה שיפר את יכולת הריפוי של התרופה. דילול החומר וניעורו יוצרים תרופה אשר לא קיים בה חומר בכמות שניתנת למדידה, אלא ניתן לדבר על "הזכרון" או "האנרגיה" של אותו החומר. שיטת הדילול והניעור נקראת "העצמה"או "פוטנטיזציה".

לפי שיטה זו אנו יכולים להבין שלא הכמות או הריכוז הכימי בתרופה הם אלו הקובעים את עוצמתה של התרופה, אלא איכותה ומידת ה "העצמה" שבה. האנמן חקר וגילה שדווקא על ידי דילול וניעור רבים יותר גדלה העוצמה של התרופה וכך גם היכולת שלה להשפיע על כוחות הריפוי הטבעיים של האדם.

כעת אנו מבינים שההכנות ההומאופתיות אינן מבוססות על חומרים כימיים ולכן בטוחות לשימוש בכל שלב וגיל בחיים.

 

עקרון ההתייחסות לפרט

עקרון נוסף שקבע האנמן הוא ההתייחסות לכל אדם כפרט (אינדיבידואל). סבלו של כל אדם מקבל ביטוי בצורה שונה. כאב בטן יכול להתבטא אצל אדם אחד ככאב עמום בצד ימין בשעות הצהריים ואצל אדם אחר ככאב צורב בבטן תחתונה בשעות הלילה בלבד.

הטיפול ההומאופתי מתמקד באינדיבידואל החולה ולא במחלה. תוך כדי ההתמקדות באינדיבידואל ובראייה הוליסטית, בוחן ההומאופת את מכלול הסימפטומים ואורח חייו של המטופל. ההכנה ההומאופתית מותאמת ספציפית לאדם על פי מכלול חייו ולפי סימפטומים פיסיים, נפשיים ומנטליים. גיל, מין, מחלות משפחתיות, הרגלים וכדומה. מכאן אפשר להבין שמספר אנשים שיגיעו לטיפול עם אותה בעיה לכאורה, (נדודי שינה למשל) עשויים לקבל הכנה הומאופתית שונה לפי המכלול האינדיבידואלי שלהם.

האנמן טוען שעל פי חוק הדומים התרופה ההומאופתית הניתנת לאדם צריכה להיות דומה ככל הניתן לתמונת האדם ומחלתו בזמן לקיחתה, ספציפית ומדויקת למכלול הסימפטומים שלו, ולכן מותאמת לו תרופה הומאופתית אחת. עיקרון זה נקרא "חוק התרופה הבודדת".

התרופה ההומאופתית אינה מרפאה את המטופל אלא מגרה ומפעילה את כוחות הריפוי הטבעיים של האדם ומביאה לריפוי עצמי. לאחר שכוחות ריפוי אלו החלו לפעול, ברוב המקרים לא יהיה צורך בתרופה הומאופתית נוספת באותו הזמן, והיא אף עלולה להפריע. לכן, מינון התרופה ההומאופתית צריך להיות מינימלי ומדויק.

עקרון זה, ביחד עם עקרון העצמה/פוטנטיזציה מרכיב ביחד את "חוק המנה המינימלית".

לקריאת מאמרים בנושאי הומאופתיה, קראו ב"מאמרים".

צרי קשר
WhatsApp אשמח לשמוע מכם